מכונות ההכרה - מחשבות גם על חינוך ומחקר ביקורתי

  בערך באמצע תקופת הבתר-דוקטורט במעבדה לחקר הפדגוגיה בבן גוריון, התחלתי לחשוב על פרויקט מחקרי חדש. רציתי לחזור ולעשות תצפית משתתפת, לעשות אתנוגרפיה, לרדת לשטח, לשהות במוסד חינוכי. כפעולה מקדימה ביקשתי ממנהלת בית ספר שהכרתי בו שתי מורות לבוא לבית ספר ולתצפת במשך יומיים. חמוש באישור אתי, ירדתי בשלהי מאי 2019 לבית ספר שנכנה אותו כאן "שמשון" בעיר שאכנה אותה פה "כפר השרון", וביצעתי תצפית משתתפת במשך יומיים. במקרה ביומיים הללו התחיל בית הספר בתהליך של התנסות בשינוי פדגוגי. כך שהתצפית הקצרה היתה לא רק על היומיום הבית ספרי, אלא גם על מה קורה כשרוצים לשנות, לכאורה.  להלן יומן שדה המתעד כשעתיים מתוך היומיים שבה שהיתי בבית הספר. אני חושב שאפשר ללמוד מהתיאור הזה הרבה, אבל את המסקנות אני משאיר לקוראים.  שעה רביעית ואני פונה לקצה המסדרון לכיתה של שרון (שם בדוי), כיתה ה'1. שרון היא מחנכת הכיתה וכן מלמדת מקצועת שונים (מתמטיקה, כישורי חיים, שפה).   זהו היום הראשון של ה"חממה הפדגוגית". "ניסוי שאנחנו עושות, פיילוט", כפי שהגדירה זאת המנהלת בפניי. בחממה הפדגוגי

 למידה חברתית רגשית - SEL -  הפכה מאד מהר לאחת התיאוריות החשובות בחינוך בישראל ובעולם. קראתי לה תיאוריה, אבל ספק אם היא עומדת בתנאים של מהי תיאוריה, במובן שהיא מייצרת הסבר קוהרנטי על המציאות, היא יותר מעין שילוב של פרקטיקות, מסגרות התייחסויות ותפיסות כלליות שמעורבבות ביחד. בעיר מגוריי, תל אביב, אם ניקח דוגמא, כל בתי הספר מכוונים על פי המסגרת הכללית של למידה חברתית-רגשית. האם זה עובד? אולי. אני מניח שזה עובד בהרבה מקומות, ואין ספק שהמסגרת הזו נותנת מסגרת מעשית להתעסקות בקשר עם תלמידים ותלמידות.  בשני פרויקטי המחקר האחרונים שלי למדתי, חקרתי וחשבתי, יחד עם פרופ' ערן פישר מהאוניברסיטה הפתוחה בפרויקט הראשון, ויחד עם שותפי ד"ר גידי דישון, מבן גוריון בפרויקט השני, על כלים טכנולוגיים-דיגיטליים שמבקשים לתת מידע ודרכי פעולה חברתיות-רגשיות. כשהוזמנתי על ידי מורי ורבי (ומנחה הדוקטורט שלי) פרופ' נח עפרון, לדבר בקוליקוויום המחלקתי בתכנית שבה למדתי לדוקטורט - התכנית למדע טכנולוגיה וחברה בבר אילן, היה חשוב לי לנסות להציג משהו הרבה יותר נועז וכולל שמחבר לא רק התבוננות על טכנולוגיה אלא גם ה

  התגובות בשדה החינוך לפריצת chat gpt ושאר כלי הבינה המלאכותית היוצרת ( Generative AI ) לחיינו הן בסופו של דבר די צפויות: יש את התגובות הנלהבות, אלה שמדגישות את ההזדמנויות הנהדרות, יש את אלה שמבחינתן זה רק הוכחה לסוג השינויים הפדגוגיים והמערכתיים שהם כבר דוחפים אליו, שהנה הוכח סופית שאפשר וצריך לקפוץ היישר לתהליכי חשיבה מתקדמים, לאינטגרציה, סינתיזה וחקר. בין השאר כבר יצאו לא מעט רשימות עם הדרכות מדויקות , הצעות לעדכון סילבוסים ו כללי אצבע לאיך לעבוד עם הכלים האלו. סוג תגובות שני הוא תגובות החרדה ואפילו השיתוק מפני השתלטות האוטומציה והרובוטיקה והחשש מפני התרוקנות הערך של הלמידה הבית ספרית , הצד השני של התגובה הזו היא דווקא תגובה המחבקת את האפשרות הזו - סוף סוף דרך השיבושיות הזו נוכל להביא למהפכה בחינוך – הכל עומד להשתנות . אבל יש גם כאלה שמתתבוננים מהצד ושואלים מה המהומה, זו לא הטכנולוגיה הראשונה שמאיימת לשבש ובפועל מעט מאד משתנה. ולבסוף יש את התגובות המורכבות, אלה שמדגישים את החששות לצד היתרונות. פה אני מבקש להתמודד עם היבטים מסויימים של chatGPT  ובעיקר עם שאלות של ידע ולמידה. חשו